בנם של מסעודה ויוסף. נולד בשנת תשי"ג (1953) בעיר מרקש שבמרוקו. בן בכור להוריו ולו עשרה אחים ואחיות - ציפורה, מנשה, אפרים, נינט, שמעון, מוטי (מרדכי), אשר, אילנית, אילן ואתי.

פנחס, אשר כונה בפי אוהביו פיני, גדל והתחנך במרקש. ילד כריזמטי, אהוב ומקובל בקרב חבריו.

בשנת 1965 כשהיה בן שתיים-עשרה עלה ארצה עם בני משפחתו והם השתכנו בבאר שבע. הוא השתלב בלימודי יסודי בבית הספר "בית יעקב" והמשיך ללימודים בבית הספר המקצועי "חירות" בעיר, שם רכש את מקצוע האינסטלציה (שרברבות).

בהגיעו לגיל גיוס, התגייס לצה"ל ושובץ לשירות בחיל ההספקה (כיום – חיל הלוגיסטיקה) באחד מבסיסי פיקוד הדרום בתפקיד נהג. חרוץ, מילא תפקידו במסירות ובהצלחה רבה, יוצר קשרים חברתיים טובים עם חבריו לצוות.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים בשבת, י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973) השתתף במאמצי הלחימה בגזרה הדרומית ועסק בשינוע ובהובלת אספקה לחיילים הלוחמים בחזית המצרית באזור סיני.

באחד מימי המלחמה, כאשר הגיע לאזור הלחימה במשאית עמוסת ציוד עבור החיילים בשטח, נפגע כתוצאה מפגיעה ישירה של טיל מצרי בכלי הרכב. בשארית כוחותיו הצליח להיחלץ מהמשאית ושכב מעורפל בצד הדרך, הכרתו שבה אליו לפרקים. פצוע אנושות, אחרי שנורה על ידי כוח מצרי שעבר במקום, שכב מדמם במשך שעות ארוכות עד שנמצא בידי כוח צה"לי והובהל לקבלת טיפול רפואי בבית החולים.

הוא שרד את פציעתו הקשה דרך נס ועבר הליך שיקום ממושך בבית החולים "הדסה" בירושלים, נתמך בבני משפחתו.

בשנת 1974 נישא ללידיה, אותה הכיר במהלך תקופת לימודיו. השניים הקימו זוגיות אוהבת ובמרוצת השנים נולדו להם חמישה ילדים – יניב, רויטל, ליאת, הילה ודביר.

פנחס היה בן זוג ואב אכפתי ומסור. העניק חום ואהבה לילדיו, עטף ופינק אותם. האווירה בבית הייתה טובה ומלאת חיים, סיפרה רויטל בתו: "אבא אהב לשיר ולרקוד, לעשות שמח". בני המשפחה נהנו לטייל ברחבי הארץ, מוקירים את זמנם יחד.

פעלתן ונמרץ, עבד משך שנים כאינסטלטור ונחשב לאיש מקצוע טוב ואמין. איש של אנשים היה, בלט במיוחד בטוב ליבו והאמין בנתינה ובעזרה לזולת. הִרבה לתרום ולסייע למעוטי יכולת ועשה כל שביכולתו על מנת להיטיב עם סביבתו.

בגיל ארבעים וחמש הפך לראשונה לסב ועם כל נכד שהצטרף למשפחה נמלא בשמחה ובריגוש. סיפרה רויטל בתו: "הוא היה סבא אוהב, מפנק, דואג, הכול מהכול, פעיל ומעורב בחיי הנכדים. תפקיד הסב רומם אותו וחיזק את הקשר שלו איתנו, הילדים. מאוד אהב להיות סבא וממש התרגש כשנולדו הנכדים. שיחק איתם כדורגל ותמיד התגאה והשוויץ בהם".

צלקות המלחמה ממנה שב פצוע בגופו ובנפשו נצרבו בתודעתו וליוו אותו במשך כל חייו. הוא נשא בגבורה את חוויותיו מימי הלחימה ועל אף רגעיו הקשים, אהבתו לחיים ורצונו העז לחיות אותם במלואם לא דעכו.

בגיל חמישים ושש עבר אירוע מוחי ואושפז במשך חמישה חודשים לקבלת טיפול רפואי, אך מצבו התדרדר והוא נפטר.

פנחס (פיני) ביטון נפטר ביום כ"א בתמוז תשס"ט (13.7.2009). בן חמישים ושש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בבאר שבע. הותיר אחריו אישה, חמישה ילדים, נכדים, אם, אחים ואחיות.

על מצבתו כתבו אוהביו: "נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ" (תהילים, פרק כ"ה, פסוק י"ג) והוסיפו "אבא נוח על משכבך בשלום, זכרך בלבנו לעד".

כתבה נכדתו: "סבא שלי, גיבור מלחמת יום הכיפורים. היית אדם מלא שמחת חיים, אדם יוצא מן הכלל שהיה להערצה בזכות לב ענק, טוב ונתינה אינסופית. כמה קשה בלעדיך. אני לא אשכח אותך לעולם, הכאב רק הולך ומתעצם. אני מתגעגעת אליך סבא שלי, אוהבת אותך כל כך. נוח על משכבך בשלום".